החלטה בתיק ת"א 38325-02-12

בפניי בקשה לדחיית התביעה על הסף בהתאם לתקנה 101(1) ו-(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי" או "התקנות"). לחלופין, מבוקשת מחיקת התביעה על הסף בהתאם לתקנה 100 (1) לתקנות.

1.      ברקע ההתדיינויות מצויות העובדות הבאות. בשנת 2005 הגיש המבקש כנגד המשיב 1 תביעה כספית בסדר דין מקוצר בבית משפט השלום בתל אביב (ת.א. 24625-05-11), לתשלום סכום של 201,142 ש"ח בגין יתרת חובה בחשבונו. ביום 20.9.11 ניתן פסק דין בהיעדר הגנה כנגד המשיב 1 (המשיב לא הגיש בקשת רשות להגן ואף לא התיצב לדיון). המשיב 1  לא הגיש בקשה לביטול פסק הדין.

2.      ביום 21.2.12 הגיש המשיב 1 תביעה כספית לבית משפט זה. על פי הנטען בכתב התביעה, המבקש בשיתוף פעולה עם המשיבה 2 רקמו תוכנית כנגד המשיב 1 וביצעו פעולות שונות בחשבונו ללא ידיעתו והסכמתו תוך הפרה בוטה של חובת הסודיות, חובת הנאמנות וחובת הזהירות. ספציפית, נטען בין היתר, כי המשיבה 2 הנפיקה למשיב 1 ללא ידיעתו כרטיסי אשראי הנושאים את שמו וכי הוזרמו לחשבונו כספים שמקורם בהלוואות שניתנו לו ללא ידיעתו ואישורו. זה המקום לציין כי לטענת המשיב 1, המשיבה 2 אילצה אותו לפתוח חשבון בנק אצל המבקש לצורך העברת תמורה של עסקת מקרקעין שנחתמה בין אביו של המשיב 1 ובינה. על פי הטענה, במקום שהמשיבה 2 תפקיד את כספי התמורה בגין הרכישה בחשבון התובע היא העבירה אליו כספי הלוואה ללא ידיעתו ואישורו.

3.      לטענת המבקש, יש להורות על סילוק על הסף של התביעה בין היתר מן הטעם של מעשה בית דין, וזאת לנוכח פסק הדין שניתן בבית משפט השלום, במסגרת ההתדיינות הקודמת בין המבקש למשיב 1, כאמור. בהקשר לכך נטען כי, המדובר בפסק דין חלוט הואיל והמשיב 1 לא הגיש בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי בקשה לביטול פסק דין. המבקש מוסיף כי המשיב 1 אף לא העלה כל טענה כנגד המבקש בעת שפסק הדין מומש על ידי ההוצאה לפועל. לחלופין, נטען כי דינה של התביעה להימחק על הסף וזאת מן הטעם כי התביעה אינה מגלה כל עילת תביעה  כנגד המבקש.

4.      לטענת המשיבה 2, יש לקבל את הבקשה מן הטעם כי היא אינה מגלה עילה כנגדה וכן מפני שמדובר בתביעה קנטרנית חסרת כל בסיס. היא מוסיפה כי יש לדחות את הבקשה גם מן הטעמים שמעלה המבקש.

5.      לטענת המשיב 1, יש לדחות את הבקשה. המשיב 1 טוען כי מעשיו או מחדליו של המבקש נודעו לו לאחר קבלת פסק הדין כנגדו. הוא טוען כי כתב התביעה מתייחס לעסקאות שונות בכללן הלוואות, העברות ופעולות שונות אשר אינן ניתנות לקיזוז בהיעדר חוב קצוב והן מצמיחות עילות תביעה נפרדות שניתן להגיש בגינן תביעה נפרדת. הוא מדגיש, כי אין בקבלת פסק הדין כנגד המשיב 1 בכדי לחסום את דרכו או להוות מעשה בית דין. הוא מוסיף וטוען כי פסק הדין התקבל בהיעדר הגנה תוך העלמת והסתרת מסמכים ונתונים הן מבית המשפט והן ממנו. לבסוף, הוא טוען כי יש לדחות את הבקשה אף משיקולי צדק.

6.      לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. אסביר את השיקולים שביסוד קביעה זו.

7.      כאמור, המבקש הגיש כנגד המשיב 1 תביעה בסדר דין מקוצר בגין יתרת חובה בחשבון מס' 558872 הנמצא בבעלותו. התביעה הוגשה בשנת 2005 (להלן: "התביעה או ההתדיינות הראשונה"). מעיון בכתב התביעה האמור עולה כי יתרת החובה בחשבונו של המשיב 1 אשר עמדה על סכום בסך של 201,142 ש"ח נוצרה עקב פיגורו של המשיב 1 בהחזרי הלוואה  וכן בגין חיובי אשראי.  המשיב 1 לא הגיש בקשת רשות להתגונן. ביום 20.9.11 ניתן כנגד המשיב פסק דין בהיעדר הגנה על ידי כב' השופט מ' סובל מביהמ"ש השלום בתל אביב. בפסק הדין צוין כי:

"... עיינתי במסמכים שהגיש המבקש לתיק ולא מצאתי כי הגיש בקשה למתן רשות להתגונן או טענות אשר ניתן להתייחס אליהם. המבקש הגיש אסופת מסמכים, לרבות מסמכי שעבודים שלו ושל אביו, וכלל אינו מתייחס למסמכי התביעה, לחתימתו על קבלת הלוואה ועל ניהול חשבון עו"ש... לא מצאתי כי הציג המבקש הגנה כלשהיא כנגד התביעה, ועל כן גם לו היה מתייצב הייתה מתקבלת אותה תוצאה של מתן פס"ד כנגדו".

8.      ביום 21.2.12 הגיש המשיב 1 תביעה לבית משפט זה. בתביעה האמורה מעלה המשיב 1 טענות לפיהן הוזרמו לחשבונו כספים שמקורם בהלוואות ואשראי שניתנו לו ללא ידיעתו וללא אישורו. לעומת זאת, בכתב התביעה נשוא ההתדיינות הקודמת העלה המשיב 1 טענות לעניין הלוואה ספציפית (ראו לעיל, דבריו של כב' השופט סובל). המבקש טוען כי מתקיים בעניינו השתק עילה והשתק פלוגתא. אני דוחה טענות אלה. 

9.      אשר לטענת השתק פלוגתא נקבע ברע"א 2237/06 בנק הפועלים בע"מ נ' וינשטיין (2009) (להלן- פרשת וינשטיין), כי פסק דין שניתן כנגד נתבע שהגיש בקשת רשות להתגונן בסדר דין מקוצר והכריע בפלוגתא עיקרית שהייתה נושא ההתדיינות בין הצדדים, ימנע מהנתבע לשוב ולהעלות טענות בהתדיינות שנייה החותרות תחת ההכרעה בפלוגתא העיקרית. צוין בפסק הדין כך:

"גם אני סבורה, כי פסק דין שניתן בהעדר הגנה ומכריע מכללא לטובת התובע בפלוגתא עיקרית , שהיא נושא ההתדיינות הראשונה וההכרעה בה היא בבחינת הכרעה שבלעדיה אין, מונע מן הנתבע לשוב ולהעלות בהתדיינות נוספת טענות החותרות תחת הכרעה זו. לאמיתו של דבר, כל מסקנה אחרת תחתור תחת הצורך להגיש כתבי הגנה, או בקשות רשות להתגונן או להתייצב לדיונים. בשיטה המאפשרת לנהוג כך, פסקי דין שניתנו בהעדר הגנה לעולם לא יהיו חלוטים. לא יהיה צורך בהגשת בקשה לביטול פסקי דין כאלה ולא תהיה משמעות למועדים להגשת בקשת הביטול. נתבעים יוכלו, גם בחלוף שנים (כפי שארע בענייננו), להפוך לתובעים ולטעון טענות נגד החיוב, לרבות טענות מרכזיות ביותר, כמו הטענה שהעלתה וינשטיין בענייננו כי החשבון הוא חשבון של חברה ביסוד ואינו חשבונה שלה.

... בענייננו, פסק הדין שניתן לטובת הבנק בהתדיינות הראשונה הכריע בפלוגתא העיקרית שהיתה נושא ההתדיינות בין וינשטיין ובין הבנק. אין לפרשו אלא כקביעה, כי וינשטיין חבה על פי החשבון שבבעלותה. פסק דין זה מונע מוינשטיין לשוב ולהעלות בהתדיינות השניה טענות החותרות תחת ההכרעה בפלוגתא זו תוך ניסיון לאיין את תוצאות פסק הדין, כפי שניסתה לעשות" (דברי כב' השופטת מ' נאור בעמ' 16-17 לפסה"ד).

10. פרשת וינשטיין הנ"ל אף נותחה ברע"א 8973/10 בנק אוצר החייל נ' בן ברוך (2012). בפסק הדין האמור הובאו עיקרי הקביעות של כב' השופטת מ' נאור. כך צוין, כי פסק דין שניתן בעקבות דחיית בקשת רשות להתגונן   שהוגשה והמבקש לא התיצב לדיון  מקים השתק פלוגתא המונע מהנתבע בהתדיינות הראשונה לשוב ולפתוח בהליך נוסף את הפלוגתאות שאותן הגיש במסגרת בקשת רשות להתגונן שהגיש. וכלשון בית המשפט:

                  "לדידי, במקרה דנא יש ללכת בדרך אותה התוותה חברתי השופטת מ' נאור בעניין וינשטיין ולקבוע כי פסק דין שניתן בעקבות דחיית בקשת רשות להתגונן מקים השתק פלוגתא המונע מהנתבע בהתדיינות הראשונה לשוב ו"לפתוח" בהליך נוסף את הפלוגתאות שאותן העלה במסגרת בקשת רשות להתגונן שהגיש, ככל שאלה היו פלוגתאות עיקריות בהתדיינות הראשונה. בעניין וינשטיין ניתן פסק הדין הראשון, כאמור, לאחר שהמשיבה באותו מקרה לא התייצבה כדי להיחקר על תצהירה, והשופטת מ' נאור קבעה (בהסכמת השופט א' רובינשטיין) כי פסק דין זה מקים השתק פלוגתא. קל וחומר כי פסק דין שניתן בעקבות דחיית בקשת רשות להתגונן שניתן לאחר שהנתבע נחקר על תצהירו מקים גם הוא השתק פלוגתא.

                   ...  הנובע מתוך המסקנה אותה הצגתי לעיל הוא שנתבע בסדר דין מקוצר שהעלה במסגרת בקשת רשות להתגונן שהגיש טענת הגנה, ובית המשפט החליט שלא לתת רשות להתגונן בטענה זו, יהיה מושתק מלשוב ולהעלות טענה זו בהליך נוסף בעתיד, ככל שמדובר היה בפלוגתא מרכזית בהתדיינות הראשונה. אולם, ניתן לטעון כי קביעה זו מעוררת קושי שכן בית המשפט לא קיים בירור עובדתי מלא של הטענה בטרם דחה אותה, ולפיכך לכאורה לא מתמלאת דרישת ה"ממצא החיובי", שהיא, כזכור, אחד התנאים לכך שיקום השתק פלוגתא.

... אולם, כפי שקבעה חברתי, השופטת מ' נאור , נראה כי נדרש "ריכוך" מה בהלכת "הממצא החיובי". לדבריה:

"אכן דרך זו מחייבת "ריכוך" מה בהלכת "הממצא החיובי" שהיא הלכה אשר אין לה אח ורע בשיטת המשפט המקובל האנגלי ובזו האמריקנית...אך איני רואה מנוס מכך. מערכת משפט אינה יכולה להסכין עם התופעה שפסקי דין בהעדר הגנה או התייצבות שלא ננקט הליך לביטולם, לא יהיו חלוטים" (ראו: עניין וינשטיין , בפסקה 25 לפסק דינה של השופטת מ' נאור ).

דברים אלו נאמרו לעניין פסק דין שניתן בהעדר הגנה או התייצבות, והם נכונים ביתר שאת בכל הנוגע לפסקי דין בסדר דין מקוצר שניתנו לאחר שהנתבע הגיש בקשת רשות להתגונן ונחקר על תצהירו"(עמ' 11-13 לפסה"ד).